סוף עידן זכויות היוצרים בצילומים - / מאת עו"ד נילי שגיא
לאחרונה ממש (19 ליולי 2009) ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר, תק-מח 2009(3), 2780 (להלן: "עניין ויסהוף"), אשר הפך פסק דין של הערכאה הראשונה וקבע הלכה חדשנית (ובעייתית לטעמנו), לפיה, בצילום שאינו מבויים, "צילום דוקומנטרי", לא תוגן הלכה למעשה זכות היוצרים של הצלם.
הערכאה הראשונה בעניין ויסהוף מצאה כי זכות היוצרים בצילום משתרעת גם על צילומים דוקומנטאריים של דמויות ציבוריות מוכרות. באשר לדרישת המקוריות, נפסק כי היא באה לידי ביטוי, הן לפני הצילום - בבחירת סוג המצלמה והעדשה ובבחירת הדמות והרקע - והן ברגע הצילום - בבחירת זווית הצילום, ובבחירת תפיסת מבטה ופניה של הדמות.
כב' השופט שנלר, אשר מפיו ניתן פסק הדין בערעור, הפך ממצא עובדתי שקבעה ערכאה ראשונה, ופסק כי קביעת בית המשפט קמא לפיה קיים דמיון ב"אלמנט משחקי האור והצל של הדגל שנמצא ברקע הצילום" לא יכולה לעמוד ולמעשה לא התקיימה העתקה. תחת להסתפק בקביעה זו, הוסיף כב' השופט שנלר גם באשר לפן המשפטי, וקבע כי ההגנה הראויה ליצירת צילום דוקומנטארי אינה משתרעת על "תוכן הצילום" וכי לא ראוי לפרוס את ההגנה על צילום שעיקר תוכנו הוא מאפייני דמותו ולבושו של אובייקט הצילום "והפוזיציה המיקרית בה נלכדה הדמות בעדשת מצלמתו של המשיב".
לשיטת כב' השופט שנלר בעניין ויסהוף, החלק הראוי להגנה ביצירות צילום, הוא "אומנתו של הצלם" במובחן ממה שהוא מכנה "תוכן הצילום". על אף אמירתו כי מקובלת עליו הקביעה לפיה גם צלמים דוקומנטאריים וצלמי עיתונאות, שאינם מעורבים בהכנת הדמות והעמדתה לצילום, זכאים לזכויות יוצרים ביצירות הצילום, הכרעתו הסופית כמו גם ההלכה שפסק מרוקנת מתוכן, הלכה למעשה, התפרסות הגנת חוק זכות יוצרים על צילום דוקומנטארי, על צילום עיתונאי, על צילום דמויות ציבוריות מוכרות בפומבי, כמו גם על צילום נוף וטבע.
כפי שאראה להלן, קביעה זו, לפיה הצילום המדובר בפסק הדין אינו ראוי להגנה כיצירה משום שהדמות המצולמת בו היא דמות ידועה ומוכרת, היא בעייתית ומוקשית כאשר מדובר באמנות, והצילום המדובר בעניין זה (תמונת רבין ז"ל בטקס ממלכתי), בוודאי יוגדר על ידי מביני דבר - כאומנות, והצלם עצמו (אמיר ויינברג) - כאומן, אשר התכוון ליצירתו, ולא כתופס מצלמה מיקרי. כפי שניסחה זאת הערכאה הראשונה בעניין ויסהוף, בכל צילום מקפיא היוצר רגע מסוים. מומחיותו, ניסיונו, הטכניקה הייחודית לצלם וכישרונו, באים לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, הצורות והרקע, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, ובחירת "העיתוי המושלם" בעיניו להנצחה.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, שניתן שנתיים קודם לכן, בע"א (מחוזי ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית, תק-מח 2007(2), 3822 (להלן: עניין "זום תקשורת"), התקבל דווקא ערעור על פסק דין שדחה תביעה לפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של המערערת (צלמת) בצילום (כף ידו של מרדכי ואנונו שעליה רשומים מועד ומקום לכידתו) שהוצג במסגרת תכנית טלוויזיה, ללא בקשת רשות וללא מתן קרדיט או תשלום. גם בעניין זום תקשורת, כמו בעניין ויסהוף, טענו התובעים להפרת זכות היוצרים בצילום ולהפרת הזכות המוסרית ביצירה. אלא שבעניין זום תקשורת לא הייתה כל מחלוקת כי קיימת זכות יוצרים בצילום וממילא הדיון לא נסב על שאלה זו, אלא אך על סוגיית היקף ההגנה. טענת הנתבעת בערכאה הראשונה הייתה כי חלה עליה הגנת "השימוש ההוגן" בצילום (נטען כי השימוש בצילום לא היה למטרה מסחרית ונעשה לצרכי ביקורת) והערכאה הראשונה, אשר קיבלה טענה זו, מצאה כי לא בוצעה הפרה של זכות היוצרים. בעניין ויסהוף לעומת זאת, עיקר הדיון סבב סביב השאלה האם קיימת זכות יוצרים בצילום. המערער בעניין ויסהוף טען נגד פסיקת הערכאה הראשונה (אשר מצאה כי זכות היוצרים בצילום הופרה על ידו בעת עיצוב מדליה שעליה מוטבע דיוקנו של רבין ז"ל), כי הדמיון בין שתי היצירות צריך היה להבחן במנותק מנתוניו הפיזיים של אובייקט הצילום, שאז המסקנה, כך נטען, תהא כי לא בוצעה העתקה של הצילום בעיצוב המדליה. עוד נטען (טענה נוספת שהתקבלה) כי הצלם לא "ביים" את רבין ז"ל, והאופן בו משתקפת דמותו בצילום, כולל כיוון מבטו, אינם פרי שיקול דעתו האומנותי של הצלם. נטען (ושוב התקבלה הטענה) כי הצלם "אך לכד את הדמות במצלמתו באירוע פומבי ברגע מסוים, כפי שעשו כל שאר צלמי העיתונות במקום, כך שמרכיבי הצילום אינם מקוריים ואינם ביטוי לפרי יצירתו העצמאית של המשיב". לחלופין, נטען כנגד סכום הפיצוי שפסקה הערכאה הראשונה לטובת הצלם, את הפיצוי הסטטוטורי המירבי בגין הפרה, פיצוי בשל פגיעה בזכות המוסרית, פיצוי בגין הפסד מוניטין הכנסות ועוגמת נפש וכן פיצוי בעילת התעשרות שלא כדין, בסך כולל של כ-66,000 ש"ח.
פסק הדין בערעור ויסהוף, הוא פסק דין המדגיש את הפער בין משפט לאומנות. כב' השופט שנלר הסתייע לצורך הכרעתו במספר הבחנות, שהן לדעתנו זרות לדיני הקניין הרוחני.
הראשונה - הבחנה בין שני סוגי צילומים, "צילום אמנותי", אותו הגדיר ככזה שבו משקיע היוצר מכישרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות. והשני, "צילום בנאלי" אותו הגדיר כ"לא יותר מהעתקה פשוטה של אובייקטים ומסמכים", צילום שאינו עונה על קריטריון המקוריות. דומה כי אומן צילום יחלוק על קיומם של "צילומים בנאליים" או על הגדרתם ככזו.
השנייה - הבחנה בין יצירת צילום שבה סצינת הצילום בוימה על ידי הצלם, ובין יצירת צילום שבה אובייקט הצילום מצוי בנחלת הכלל, אז לשיטתו של כב' השופט שנלר, השימוש בצילום לצורך יצירת יצירה במימד אחר (במקרה זה הטבעה) לא יחשב כ"העתקה" מפרה (סעיף 12 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע את ההיפך).
השלישית - הבחנה בין אובייקט צילום מקורי, לבין דמות ציבורית מוכרת וידועה. לשיטת כב' השופט שנלר, יש להעניק הגנה מצומצמת (אם בכלל כפי שהיה במקרה זה) ליוצר שצילם דמות ציבורית מוכרת "שהיתה נתונה כל העת תחת עדשות המצלמה", לעומת ההגנה שיקבל יוצר שבחר לצלם דמות מקורית, או שצילם "סקופ" עיתונאי או מצב נדיר ומיוחד. בלשונו של כב' השופט שנלר: "מעת שמדובר בצילום דוקומנטרי, ובאופן שלא הצלם הוא שעיצב את "הדמויות", אין הזכות חלה על הדמות עצמה ועל אחת כמה וכמה בהיותה מוכרת וידועה". למעשה, הבחנה זו מתיקה את בחינת "דרישת המקוריות", מהיצירה, לאובייקט הצילום. לשיטתו של כב' השופט שנלר, המקוריות צריכה להיות של אובייקט הצילום, לא של הצילום עצמו, כאשר אובייקט הצילום הוא דמות מוכרת וידועה היטב בציבור, אין מקוריות ולכן אין יצירה.
הרביעית - הבחנה בין הגנה על "הצילום עצמו", לבין הגנה על "הדמות המצולמת". כב' השופט שנלר מוסיף ומבהיר כי היות שהצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נתפס האובייקט בעדשת המצלמה, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו. בהמשך הבחנה זו, קובע כב' השופט שנלר כי לא די בדמיון בין מאפייני הדמות עצמה, שכן לדידו "ממילא דמותו של אדם ידוע תהיה דומה בכל היצירות העוסקות בה". גם קביעה זו נראה כי לא תמצא תומכים רבים בקרב מביני אומנות.
דומה כי כב' השופט שנלר בהכרעתו הביא בחשבון בצורה מופרזת את החשש מפני הגנה רחבה
לצלם הלוכד בעדשת מצלמתו דמות ציבורית ידועה, אשר תגביל "את האפשרות ליצור ולפתח יצירות עם אותה הדמות" ונתן משקל יתר לכך שאובייקט הצילום היה דמות מוכרת וידועה, כאשר הצלם לא היה מי שעיצב או ביים אותה. ייתכן גם כי כב' השופט שנלר ביקש להביע מורת רוחו מהפיצוי הגבוה לו זכה המשיב בערכאה הראשונה, פיצוי אשר עלה עשרות מונים על התמורה שהייתה משתלמת בעד מתן רשות להשתמש בצילום זה. הרי חשש זה - בייחוד כאשר עסקינן בצילומים מסוג זה (של דמות ציבורית בטקס ממלכתי, אשר יש צילומים רבים מסוגה) ולא בצילומים נדירים בעלי ערך חדשותי שאז ייתכן כי יש מקום להגביל את היקף התפרסות ההגנה על הצילום לאור החשש מפני הגבלת נגישות הציבור למידע - יכול להיפתר על נקל, פשוט באמצעות תשלום כסף במו"מ בין הצדדים.
***
השלכות פסיקתו של בית המשפט בעניין ויסהוף הן קשות, שכן ההנחה לפיה כאשר הצלם אינו גם הבמאי והמפיק של הצילום, אין היצירה שיצר זכאית להגנה, תביא למצב בו צילומי דמויות ציבוריות באירועים פומביים, כמו גם צילומי נוף וטבע, אותם אין הצלמים מביימים, לא יזכו לכל הגנה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף למקרא פסק דינו של אותו בית המשפט בעניין זום תקשורת, שם כאמור התקבלה כמובן מאליו ההנחה כי הצילום הינו יצירה מוגנת, וכן התקבלה לגופה הטענה של הפרת זכות היוצרים של צלמת בצילום "דוקומנטארי", עיתונאי, שלא בויים, של כף ידה של דמות מוכרת וידועה היטב. יתרה מזו, בעניין ויסהוף, להבדיל עניין זום תקשורת, השימוש בצילום נעשה לצרכי מסחר (יצירת מדליה תמורת תשלום), ואף לא נטען כי הוא חוסה תחת הגנת "השימוש ההוגן". יתר על כן, בעניין ויסהוף "ההפרה" נמשכת כל עוד המדליה קיימת, כאשר בעניין זום תקשורת מדובר היה בהצגה רגעית בת שניות ספורות של הצילום במסגרת תכנית טלוויזיה. לסיכום, נראה כי תוצאת פסק הדין, אף מעבר למקרהו האישי של הצלם אשר חוייב להשיב את כספי הפיצויים להם זכה בערכאה הראשונה (בתוספת הפרשי ריבית והצמדה) וחוייב בתשלום הוצאות, היא קשה, בלתי צודקת ונראה כי אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה בארץ ובעולם (ר' למשל Nimmer On Copyright, p. 2-127) ביחס ליצירות צילומיות או עם חוק זכות יוצרים.
מאת: עו"ד נילי שגיא - LLM במשפט מסחרי עם התמחות בדיני קניין רוחני Nililaw@yahoo.com
***האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד מומחה בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד ***
לאחרונה ממש (19 ליולי 2009) ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר, תק-מח 2009(3), 2780 (להלן: "עניין ויסהוף"), אשר הפך פסק דין של הערכאה הראשונה וקבע הלכה חדשנית (ובעייתית לטעמנו), לפיה, בצילום שאינו מבויים, "צילום דוקומנטרי", לא תוגן הלכה למעשה זכות היוצרים של הצלם.
הערכאה הראשונה בעניין ויסהוף מצאה כי זכות היוצרים בצילום משתרעת גם על צילומים דוקומנטאריים של דמויות ציבוריות מוכרות. באשר לדרישת המקוריות, נפסק כי היא באה לידי ביטוי, הן לפני הצילום - בבחירת סוג המצלמה והעדשה ובבחירת הדמות והרקע - והן ברגע הצילום - בבחירת זווית הצילום, ובבחירת תפיסת מבטה ופניה של הדמות.
כב' השופט שנלר, אשר מפיו ניתן פסק הדין בערעור, הפך ממצא עובדתי שקבעה ערכאה ראשונה, ופסק כי קביעת בית המשפט קמא לפיה קיים דמיון ב"אלמנט משחקי האור והצל של הדגל שנמצא ברקע הצילום" לא יכולה לעמוד ולמעשה לא התקיימה העתקה. תחת להסתפק בקביעה זו, הוסיף כב' השופט שנלר גם באשר לפן המשפטי, וקבע כי ההגנה הראויה ליצירת צילום דוקומנטארי אינה משתרעת על "תוכן הצילום" וכי לא ראוי לפרוס את ההגנה על צילום שעיקר תוכנו הוא מאפייני דמותו ולבושו של אובייקט הצילום "והפוזיציה המיקרית בה נלכדה הדמות בעדשת מצלמתו של המשיב".
לשיטת כב' השופט שנלר בעניין ויסהוף, החלק הראוי להגנה ביצירות צילום, הוא "אומנתו של הצלם" במובחן ממה שהוא מכנה "תוכן הצילום". על אף אמירתו כי מקובלת עליו הקביעה לפיה גם צלמים דוקומנטאריים וצלמי עיתונאות, שאינם מעורבים בהכנת הדמות והעמדתה לצילום, זכאים לזכויות יוצרים ביצירות הצילום, הכרעתו הסופית כמו גם ההלכה שפסק מרוקנת מתוכן, הלכה למעשה, התפרסות הגנת חוק זכות יוצרים על צילום דוקומנטארי, על צילום עיתונאי, על צילום דמויות ציבוריות מוכרות בפומבי, כמו גם על צילום נוף וטבע.
כפי שאראה להלן, קביעה זו, לפיה הצילום המדובר בפסק הדין אינו ראוי להגנה כיצירה משום שהדמות המצולמת בו היא דמות ידועה ומוכרת, היא בעייתית ומוקשית כאשר מדובר באמנות, והצילום המדובר בעניין זה (תמונת רבין ז"ל בטקס ממלכתי), בוודאי יוגדר על ידי מביני דבר - כאומנות, והצלם עצמו (אמיר ויינברג) - כאומן, אשר התכוון ליצירתו, ולא כתופס מצלמה מיקרי. כפי שניסחה זאת הערכאה הראשונה בעניין ויסהוף, בכל צילום מקפיא היוצר רגע מסוים. מומחיותו, ניסיונו, הטכניקה הייחודית לצלם וכישרונו, באים לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, הצורות והרקע, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, ובחירת "העיתוי המושלם" בעיניו להנצחה.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, שניתן שנתיים קודם לכן, בע"א (מחוזי ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית, תק-מח 2007(2), 3822 (להלן: עניין "זום תקשורת"), התקבל דווקא ערעור על פסק דין שדחה תביעה לפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של המערערת (צלמת) בצילום (כף ידו של מרדכי ואנונו שעליה רשומים מועד ומקום לכידתו) שהוצג במסגרת תכנית טלוויזיה, ללא בקשת רשות וללא מתן קרדיט או תשלום. גם בעניין זום תקשורת, כמו בעניין ויסהוף, טענו התובעים להפרת זכות היוצרים בצילום ולהפרת הזכות המוסרית ביצירה. אלא שבעניין זום תקשורת לא הייתה כל מחלוקת כי קיימת זכות יוצרים בצילום וממילא הדיון לא נסב על שאלה זו, אלא אך על סוגיית היקף ההגנה. טענת הנתבעת בערכאה הראשונה הייתה כי חלה עליה הגנת "השימוש ההוגן" בצילום (נטען כי השימוש בצילום לא היה למטרה מסחרית ונעשה לצרכי ביקורת) והערכאה הראשונה, אשר קיבלה טענה זו, מצאה כי לא בוצעה הפרה של זכות היוצרים. בעניין ויסהוף לעומת זאת, עיקר הדיון סבב סביב השאלה האם קיימת זכות יוצרים בצילום. המערער בעניין ויסהוף טען נגד פסיקת הערכאה הראשונה (אשר מצאה כי זכות היוצרים בצילום הופרה על ידו בעת עיצוב מדליה שעליה מוטבע דיוקנו של רבין ז"ל), כי הדמיון בין שתי היצירות צריך היה להבחן במנותק מנתוניו הפיזיים של אובייקט הצילום, שאז המסקנה, כך נטען, תהא כי לא בוצעה העתקה של הצילום בעיצוב המדליה. עוד נטען (טענה נוספת שהתקבלה) כי הצלם לא "ביים" את רבין ז"ל, והאופן בו משתקפת דמותו בצילום, כולל כיוון מבטו, אינם פרי שיקול דעתו האומנותי של הצלם. נטען (ושוב התקבלה הטענה) כי הצלם "אך לכד את הדמות במצלמתו באירוע פומבי ברגע מסוים, כפי שעשו כל שאר צלמי העיתונות במקום, כך שמרכיבי הצילום אינם מקוריים ואינם ביטוי לפרי יצירתו העצמאית של המשיב". לחלופין, נטען כנגד סכום הפיצוי שפסקה הערכאה הראשונה לטובת הצלם, את הפיצוי הסטטוטורי המירבי בגין הפרה, פיצוי בשל פגיעה בזכות המוסרית, פיצוי בגין הפסד מוניטין הכנסות ועוגמת נפש וכן פיצוי בעילת התעשרות שלא כדין, בסך כולל של כ-66,000 ש"ח.
פסק הדין בערעור ויסהוף, הוא פסק דין המדגיש את הפער בין משפט לאומנות. כב' השופט שנלר הסתייע לצורך הכרעתו במספר הבחנות, שהן לדעתנו זרות לדיני הקניין הרוחני.
הראשונה - הבחנה בין שני סוגי צילומים, "צילום אמנותי", אותו הגדיר ככזה שבו משקיע היוצר מכישרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות. והשני, "צילום בנאלי" אותו הגדיר כ"לא יותר מהעתקה פשוטה של אובייקטים ומסמכים", צילום שאינו עונה על קריטריון המקוריות. דומה כי אומן צילום יחלוק על קיומם של "צילומים בנאליים" או על הגדרתם ככזו.
השנייה - הבחנה בין יצירת צילום שבה סצינת הצילום בוימה על ידי הצלם, ובין יצירת צילום שבה אובייקט הצילום מצוי בנחלת הכלל, אז לשיטתו של כב' השופט שנלר, השימוש בצילום לצורך יצירת יצירה במימד אחר (במקרה זה הטבעה) לא יחשב כ"העתקה" מפרה (סעיף 12 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע את ההיפך).
השלישית - הבחנה בין אובייקט צילום מקורי, לבין דמות ציבורית מוכרת וידועה. לשיטת כב' השופט שנלר, יש להעניק הגנה מצומצמת (אם בכלל כפי שהיה במקרה זה) ליוצר שצילם דמות ציבורית מוכרת "שהיתה נתונה כל העת תחת עדשות המצלמה", לעומת ההגנה שיקבל יוצר שבחר לצלם דמות מקורית, או שצילם "סקופ" עיתונאי או מצב נדיר ומיוחד. בלשונו של כב' השופט שנלר: "מעת שמדובר בצילום דוקומנטרי, ובאופן שלא הצלם הוא שעיצב את "הדמויות", אין הזכות חלה על הדמות עצמה ועל אחת כמה וכמה בהיותה מוכרת וידועה". למעשה, הבחנה זו מתיקה את בחינת "דרישת המקוריות", מהיצירה, לאובייקט הצילום. לשיטתו של כב' השופט שנלר, המקוריות צריכה להיות של אובייקט הצילום, לא של הצילום עצמו, כאשר אובייקט הצילום הוא דמות מוכרת וידועה היטב בציבור, אין מקוריות ולכן אין יצירה.
הרביעית - הבחנה בין הגנה על "הצילום עצמו", לבין הגנה על "הדמות המצולמת". כב' השופט שנלר מוסיף ומבהיר כי היות שהצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נתפס האובייקט בעדשת המצלמה, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו. בהמשך הבחנה זו, קובע כב' השופט שנלר כי לא די בדמיון בין מאפייני הדמות עצמה, שכן לדידו "ממילא דמותו של אדם ידוע תהיה דומה בכל היצירות העוסקות בה". גם קביעה זו נראה כי לא תמצא תומכים רבים בקרב מביני אומנות.
דומה כי כב' השופט שנלר בהכרעתו הביא בחשבון בצורה מופרזת את החשש מפני הגנה רחבה
לצלם הלוכד בעדשת מצלמתו דמות ציבורית ידועה, אשר תגביל "את האפשרות ליצור ולפתח יצירות עם אותה הדמות" ונתן משקל יתר לכך שאובייקט הצילום היה דמות מוכרת וידועה, כאשר הצלם לא היה מי שעיצב או ביים אותה. ייתכן גם כי כב' השופט שנלר ביקש להביע מורת רוחו מהפיצוי הגבוה לו זכה המשיב בערכאה הראשונה, פיצוי אשר עלה עשרות מונים על התמורה שהייתה משתלמת בעד מתן רשות להשתמש בצילום זה. הרי חשש זה - בייחוד כאשר עסקינן בצילומים מסוג זה (של דמות ציבורית בטקס ממלכתי, אשר יש צילומים רבים מסוגה) ולא בצילומים נדירים בעלי ערך חדשותי שאז ייתכן כי יש מקום להגביל את היקף התפרסות ההגנה על הצילום לאור החשש מפני הגבלת נגישות הציבור למידע - יכול להיפתר על נקל, פשוט באמצעות תשלום כסף במו"מ בין הצדדים.
***
השלכות פסיקתו של בית המשפט בעניין ויסהוף הן קשות, שכן ההנחה לפיה כאשר הצלם אינו גם הבמאי והמפיק של הצילום, אין היצירה שיצר זכאית להגנה, תביא למצב בו צילומי דמויות ציבוריות באירועים פומביים, כמו גם צילומי נוף וטבע, אותם אין הצלמים מביימים, לא יזכו לכל הגנה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף למקרא פסק דינו של אותו בית המשפט בעניין זום תקשורת, שם כאמור התקבלה כמובן מאליו ההנחה כי הצילום הינו יצירה מוגנת, וכן התקבלה לגופה הטענה של הפרת זכות היוצרים של צלמת בצילום "דוקומנטארי", עיתונאי, שלא בויים, של כף ידה של דמות מוכרת וידועה היטב. יתרה מזו, בעניין ויסהוף, להבדיל עניין זום תקשורת, השימוש בצילום נעשה לצרכי מסחר (יצירת מדליה תמורת תשלום), ואף לא נטען כי הוא חוסה תחת הגנת "השימוש ההוגן". יתר על כן, בעניין ויסהוף "ההפרה" נמשכת כל עוד המדליה קיימת, כאשר בעניין זום תקשורת מדובר היה בהצגה רגעית בת שניות ספורות של הצילום במסגרת תכנית טלוויזיה. לסיכום, נראה כי תוצאת פסק הדין, אף מעבר למקרהו האישי של הצלם אשר חוייב להשיב את כספי הפיצויים להם זכה בערכאה הראשונה (בתוספת הפרשי ריבית והצמדה) וחוייב בתשלום הוצאות, היא קשה, בלתי צודקת ונראה כי אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה בארץ ובעולם (ר' למשל Nimmer On Copyright, p. 2-127) ביחס ליצירות צילומיות או עם חוק זכות יוצרים.
מאת: עו"ד נילי שגיא - LLM במשפט מסחרי עם התמחות בדיני קניין רוחני Nililaw@yahoo.com
***האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד מומחה בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד ***
